מאת שחר בנטל
המסע שלי בהודו התחיל בדרום הודו בכפר קטן ששמו אינו מופיע באף מפה, שמו של הכפר קננגהד .
שם בין העצים והצמחייה הטרופית חבוי אשרם קטן בשם אננדה אשרם. האשרם הוקם על ידי מורה דגול בשם סוואמי רמדס. כבר לא בין החיים.
דרכו של סוואמי רמדס היא דרך הבהקטי יוגה, דרך הדבקות . עיקר התרגול באשרם הוא חזרה על מנטרה, כל היום ומרבית שעות הלילה חוזרים על המנטרה "אום שרי רם ג'יה רם ג'יה ג'יה רם" כשהמטרה לזכות בהארה.
גם בשעות לילה מאוחרות, שעות בהן חדלים מחזרה על המנטרה, קולה של המנטרה נשמע ונישא באוויר, כולם ישנים רק המנטרה "רם" ערה בכל שעות היום והלילה, דבר מופלא כשלעצמו. גם בזמן הארוחות אף אחד לא פוצה פה, כולם מקשיבים לשירה של המנטרה רם. סוואמים נכבדים מכול הודו באים לנפוש באשרם של סוואמי רמדס , מקום בו אפשר להרגיש נעימות פנימית וחיצונית. קלב מד יוגי סאטווי ( טהור ).מרבית הסוואמים גרים בחדרים נפרדים ורק בזמן הארוחות הם יוצאים . שערותיהם פרועות וזקנם ארוך, כפכפי עץ לרגליהם והם נראים כאילו יצאו זה עתה מספרי המיתולוגיה העתיקים המהבהרטה והרמאיינה.
לאחר כמה ימים באשרם החלטנו לבקר במערתו של יוגי גדול נוסף בשם סוואמי ניטייננדה. סוואמי ניטייננדה בילה שנים רבות בתוך חור בהר תרתי משמע במצב של אקסטאזה אלוהית. לפני שחזרנו לאשרם נחנו מעט ליד המערה .
לידינו התיישב בחור הודי צנום והחל לבהות בנו בפליאה, התחיל בינינו קרב התבוננות אני מתבונן בו והוא בי. אחרי כשעה הבנתי שנחלתי מפלה. הבחור לא זז ממקומו ולא השפיל מבטו. אכן פלאית היא הודו ומעניינים אנשיה.
