פעמים רבות מתחיל החיפוש הרוחני מתוך משבר. משבר שיש לו מקום וחשיבות בעולם היוגה. דווקא הרגעים שבהם משהו נסדק בתוכנו, כשהסדר המוכר מפסיק להחזיק, יכולים להפוך לשער. לא שער לבריחה מהחיים, אלא שער להבנה עמוקה יותר של מה שהם באמת.

סיפור חייו של הבודהה מתאר את מסעו של מתרגל רוחני מעבדות לחרות. תחילתו בארמון וסופו בהתעוררות. כל עוד חי בתוך חומות ההגנה של הארמון, נדמה היה שהכול שלם. רק כאשר יצא הבודהה אל מחוץ לארמון וראה צער, סבל, מחלה, זיקנה ומוות, רק אז יצא למסע וחיפוש רוחני. המפגש הישיר עם המציאות, בלי מסכים ובלי הרדמות, היה הניצוץ שהדליק תנועה פנימית חדשה.

אומרים שהיוגי רגיש כבבת העין. אם ניקח נוצה ונעביר על הגוף, המגע יהיה נעים, אבל אם נניח את הנוצה בבבת העין מיד נקפוץ, כיוון שהעין מאוד רגישה. כך אומרים רגישותו של היוגי למציאות. היוגי מזהה סבל בחיים, לא מתוך פסימיות אלא מתוך בהירות. הבודהה אמר “החיים רווים בסבל או באי נחת” כך אמר גם פטנג’לי מהרישי היוגי הגדול. זיהוי אי הנחת הוא לא גזר דין, אלא הזמנה להתעורר, לראות, ולבחור דרך אחרת.

בעולם היוגה המשבר אינו טעות שיש למחוק, אלא מורה דרך. הוא מצביע על המקומות שבהם נאחזנו, על הדפוסים שמכאיבים, ועל ההרגל לברוח במקום לפגוש. כשאנחנו מסכימים להרגיש באמת, מתפתחת רגישות שמדייקת אותנו. רגישות שמבחינה במה שמצמצם אותנו ומה שמרחיב, במה שמוביל לעבדות ומה שמקרב לחרות. מי ייתן שנפתח רגישות כבבת העין ונצא לחרות.